(סוף הבצורת (סיפור קצר

 

הייתה בצורת, עזה מכל שידע האדם. השמיים כלאו מימיהם.

בשביל המטפס על גבעה קטנה , לא הרחק מצומת התשבי,
בשיפולי המורדות המזרחיים של הר הכרמל,
הלכו להם באבק הדרך הלבנה, מדריך אור ותלמיד.

התלמיד התכוון לשאול את מדריך האור שאלה.
היה זה תלמיד צעיר מאד והייתה זו שאלתו הראשונה.

התלמיד החל לכוון את הוויתו לשאול שאלה שראוי לה להיות השאלה הראשונה.

השמיים רטטו בחדווה מיוחדת כאשר התלמיד כיוון את עצמו.

הוא ייחד את מחשבתו לשאלה, עיצב אותה במוחו, העביר אותה
בתוך תאב הדעת שבו והחל להצמיד לה את המילים ההולמות.
שאלה ראשונה...

אחת לאחת נשרו המילים הלא מתאימות מתבניתה המיוחדת של השאלה.
מילים אחרות זרמו ובאו דרך התבונה וההכרה.
היו שבאו דרך הרגש, היו שנגעו בשאלה והיו שנאבקו איתה.
מילים הפכו משפטים ומשפטים סערו והפכו רעיונות ולבסוף
בתנופת אומץ אדירה נפרצה חומת השתיקה והתלמיד שאל :

"מה" ?

חרדה !

חשכת עבים שחורה כמו כיסתה את עין השמש בברזל מרותך.
הכל קפא… ממתין...

לפתע - קרן אור מדהימה הפציעה כחיוך שובב מבינות לעננים.
הגבעה הוארה כולה כאשר פנה המדריך אל תלמידו וכמדבר אל נפשו אמר :
"טוב שהשאלה הראשונה תעסוק במה-ות".

התלמיד התקרב אל המדריך.

המהות נחלקת לשתיים" - אמר מורה האור",
"זו הנתפסת בדעת וזו שאינה נתפסת בדעת. המהות נפרדת מן הדעת
לכן אין חשיבות לשאלת המהות אם הדעת תופסת אותה או לא."

"הבנות ראשוניות כלשהן לגבי המהות שאינה נתפסת בדעת
באות דרך התובנות הגבוהות של האדם: ההשראה, ההארה,
האינטואיציה, הדמיון המוכוון והחלימה המוכוונת, לכן בבואך
לעסוק בשאלת מהות, השאר את האור דולק בנפשך".

"המהות שאינה נתפסת בדעת משתתפת בבניית ההוויה ממש
כמו המהות הנתפסת, לכן הבנתנו את המציאות אינה יכולה
להיות שלמה שכן אנו עלולים שלא לתפוס בדעת את חלק
המציאות שהושפע ממהות בלתי נתפסת זו".

"אין הדבר מונע מאתנו להגדיר את מה שאינו יכול להיות מבוטא במילים,
במשפט : מה שאינו יכול להיות מבוטא במילים.
משפט זה ממקם את נשוא ההתעניינות במסגרת כוללת
אך אין די בו כדי לשפוך אור נוסף על תוכנו האמיתי ..."

התלמיד לא הבין בדיוק את כל הנאמר.
היה לו קצת קשה לעקוב אחרי הרעיון הפתלתל
אך הייתה בו הרגשה קסומה של נעימות מופלאה.
הוא חש בטחון והכרת תודה על רגע החסד בו היה מהלך
על גבעה קטנה עם מדריך אור בתוך הטיפות הראשונות של הגשם.

​

עדו